פסק-דין בתיק ע"א 45843-10-10

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) מיום 1.8.10                 ב-ת"א 2772/09.

רקע עובדתי וההליכים עד כה

1.         ביום י"ג בסיון תשס"ז (30.5.07) נחתם הסכם מכר (להלן: " ההסכם") בין המערערים לבין המשיבים, בהמשך לזיכרון דברים שנחתם ביניהם ביום ב' אייר תשס"ז (20.4.07) (להלן: " זיכרון הדברים"). על פי ההסכם מוכרים המערערים למשיבים את דירתם ברח' מירסקי 31/1 בשכונת רמות ד' בירושלים תמורת 225,000$, אשר ישולמו בתשלומים. יצוין, כי בשם המשיבים, שלא היו נשואים עובר לחתימת זיכרון הדברים וההסכם, חתמו אבותיהם, כנהוג במגזר החרדי אליו הם שייכים.

2.         החזקה בדירה לא הועברה למשיבים כאמור בהסכם. לאור זאת פנו המשיבים אל הבורר, אשר עליו הוסכם במסגרת זיכרון הדברים וההסכם, וביקשו לאכוף קיומו של ההסכם. בפסק בוררות מיום ב' אדר א' תשס"ח (8.2.08) נענה הבורר לעתירת המשיבים וחייב את המערערים לפנות את דירתם וכן לבצע את כל הפעולות הנדרשות להשלמת העסקה בין הצדדים (להלן: " פסק הבוררות").

3.         המשיבים פנו לבית משפט זה בבקשה לאשר את פסק הבוררות ואילו המערערים מצידם פנו בבקשה לבטלו. בפסק דין שניתן בבית המשפט אושר פסק הבוררות ביום כ"ו אייר תשע"א (30.5.11) ב-ה"פ 7156/08 וב-ה"פ 7173/08.

4.         על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שנדחתה (רע"א 5058/11, כב' השופט א' רובינשטיין).

5.         בתביעה שהגישו המשיבים לבית משפט קמא בשנת 2009 עתרו לחייב את המערערים לפנות את הדירה, לחייבם בתשלום דמי שכירות ששילמו בגין מגוריהם בדירות שכורות, בתשלום פיצוים בגין הפרת ההסכם וכן בהוצאות נלוות עבור דמי תיווך ששילמו למתווך. סכום התביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר הגיע לסכום של 137,156 ש"ח.

6.         המערערים הגישו לבית משפט קמא בקשה למתן רשות להתגונן, ובין השאר טענו, כי יש להעביר את הדיון לבוררות כמתחייב מההסכם; כי המשיבים לא חתמו על ההסכם אלא הוריהם ויפויי הכוח שניתן להורים מאוחר למועד החתימה על ההסכם; כי המשיבים הפרו את ההסכם הפרה יסודית בכך שאיחרו באחד התשלומים ב-24 ימים; כי לפי זיכרון הדברים היה אמור להיחתם הסכם אצל עו"ד תוך 15 יום ובסופו של דבר לא נחתם, ואילו ההסכם האמור נחתם אצל הבורר רק בחלוף 40 יום. בשל כל זאת, כך נטען, ביקשו המערערים לבטל את ההסכם ולהחזיר למשיבים מה ששולם בניכוי פיצויים מוסכמים, אולם המשיבים סירבו לכך. עוד טענו המערערים בבית משפט קמא, כי בהסכם לא נקבע מועד לפינוי הדירה, אלא נקבע מועד שממנו ואילך ישלמו המערערים דמי שכירות למשיבים. כן נטען על ידי המערערים, כי אין עליהם לשלם את דמי התיווך ששילמו המשיבים.

            למערערים ניתנה רשות להתגונן והתצהיר שצורף לבקשה שימש ככתב הגנתם.

פסק דינו של בית משפט קמא

7.         בבית משפט קמא נשמעו עדויותיהם של המערער, המשיבה ואביו של המשיב. בפסק דינו המנומק דחה בית המשפט את טענות המערערים באשר לתוקפו של ההסכם בין הצדדים וקבע, כי יפויי הכוח שנתנו המשיבים להוריהם ניתנו לפני שההורים חתמו על זיכרון הדברים וההסכם. עוד נקבע, כי המערערים ידעו כל העת שההורים הם שחתמו על ההסכם, כמקובל במגזר ממנו מגיעים הצדדים, ואף קיבלו סכומי כסף לא מבוטלים (117,500$) המהווים יותר ממחצית הסכום שנקבע עבור הדירה, ולכן אינם רשאים לטעון נגד תוקפו של ההסכם. בית המשפט הוסיף, כי קביעתו זו ניתנת אף אם פסק הבורר לא היה ניתן ולא היה מאושר על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה גם את טענת המערערים, כי בשל האיחור באחד התשלומים הפרו המשיבים את ההסכם, שכן המערערים הסכימו במפורש לקבל את הסכום שניתן למערערים בבית הוריו של המשיב באיחור, ומבלי לציין הסתייגות כלשהי בקבלתו. לכך צירף בית המשפט את העובדה שהמערערים לא שלחו עד עצם היום הזה הודעת ביטול של הסכם ואף לא הוחזר בפועל סכום כלשהו מהסכומים שקיבלו.

            בית המשפט דחה גם את טענת המערערים לפיה אין להורות על פינויים משום שבהסכם אין מועד פינוי, אלא רק מועד שממנו ואילך יתחילו לשלם דמי שכירות. בית המשפט נימק זאת בכך שמועד מסירת החזקה שנקבע בהסכם הוא מועד הפינוי. בית המשפט הוסיף, כי גם אם ניתן היה לטעון שהכוונה היא רק למועד ממנו יתחילו המערערים לשלם דמי שכירות וכי מועד הפינוי לא נקבע בהסכם, הרי שיש מקום לקבוע מועד סביר לפינוי לאחר מועד מסירת החזקה שנקבע בהסכם, וכיוון שבעת מתן פסק הדין המדובר חלפה תקופה של למעלה משנה וחצי לאחר המועד שנקבע בהסכם למסירת החזקה, ברור כי הגיע הזמן שהמערערים יפנו את הדירה.

            אשר לנזקי המשיבים אשר נתבעו קבע בית המשפט, כי המשיבים המציאו אסמכתאות לפיהם שילמו דמי שכירות, ברם, כיוון שמדובר במספר אסמכתאות אשר לגביהן קיימת חפיפה בתקופות השכירות, אין מקום לחייב את המערערים בגין חפיפה זו ומסכום התביעה יש להפחית סך של 6,100 ש"ח. בנוסף, חייב בית המשפט את המערערים לשלם למשיבים את הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם ונימק זאת בכך, כי מדובר בתקופה ארוכה של איחור במסירת החזקה בדירה. כן חויבו המערערים בתשלום הסכומים הנוספים שנתבעו על ידי המשיבים.

בסופו של יום, חייב בית משפט קמא את המערערים לפנות את דירתם שנמכרה למשיבים בהתניה, כי המשיבים ישלימו את יתרת התמורה בגין רכישת הדירה, על ידי הפקדתה בנאמנות בידי ב"כ המשיבים אשר יודיע לב"כ המערערים כי בידיו יתרת הסכום האמור, בהפחתת הניכויים שנקבעו, וסכום זה יועבר למערערים עם פינוי הדירה ומסירתה למשיבים. כמו כן חויבו המערערים לשלם למשיבים סך של 118,380 ש"ח בגין דמי השכירות עד ליום 1.3.09, דמי תיווך ששילמו המשיבים למציאת דירה למגוריהם בשכירות, והפיצוי המוסכם. כן התיר בית המשפט למשיבים לפצל את תביעתם ולתבוע בשלב מאוחר יותר את יתרת נזקיהם ובמיוחד את דמי השכירות שמשלמים הם מיום 1.3.09 ועד למועד מסירת החזקה בדירה. המערערים חויבו בהוצאות משפט למשיבים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

8.         על כך הערעור שלפנינו.

נימוקי הערעור

9.         בערעור לפנינו טוענים המערערים בהרחבה רבה ומלינים על כי בית משפט קמא התעלם מטענותיהם בדבר חוסר תוקפו של ההסכם ובאשר לכך שלא נחתם הסכם מכר מחייב בפני עורך-דין למרות הקביעה המפורשת בזיכרון הדברים; דן בתובענה בשעה שלפני בית המשפט העליון הייתה מונחת בקשת רשות ערעור על אי ביטולו של פסק הבוררות; הסיק מסקנה שגויה מעובדת הפיגור בתשלום על ידי המשיבים; התעלם מכך כי עדותה של המשיבה לפניו הייתה בבחינת "עדות שמיעה"; התעלם מכך כי אביה של המשיבה, שהיה מעורב בחתימה על זיכרון הדברים וההסכם, לא העיד; קבע כי המערערים לא שלחו הודעה על ביטול ההסכם למשיבים על אף שהודעת ביטול נמסרה לאביה של המשיבה בטלפון; דן בתובענה למרות שבין הצדדים קיים הסכם בוררות לפני בד"צ; לא נתן משקל ראוי לעובדה כי המשיבים לא חתמו על זיכרון הדברים ועל ההסכם אלא הוריהם; לא דן בטענות המשפטיות ולא התייחס לטענות העובדתיות של המערערים שנטענו בבקשת הרשות להתגונן, בתצהיר העדות הראשית ובסיכומים.

10.       בדיון בערעור לפנינו שב ב"כ המערערים על עיקר הטענות שהעלה בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון.

דיון והכרעה